ייפ מאן היה אחד ממספר לא גדול של אמני לחימה מובילים אשר ברחו מאימת המלחמות בסין ומרצח העם שביצעו הקומוניסטים שם.

כאמור, היו גם אמני לחימה אחרים אשר ברחו למדינות סמוכות, חלקם אף נחתו על חופי יבשת אירופה ואמריקה.
עם זאת, שום אמן לחימה מוביל אחר לא גרם להשפעה כה גדולה על אמנויות הלחימה הסיניות בעיני קהילת אמני הלחימה הבינלאומית .

למעשה, היה רק אחד אשר תהילתו הייתה גדולה יותר. היה זה תלמידו- ברוס לי...

ייפ מאן וברוס לי, שתי אגדות בזכות עצמן ומצד שני- כמעט שמות נרדפים בעלי קשר בל יינתק בינהם. זאת כיוון שברוס לי לא היה הופך למה שהוא אלמלא ייפ מאן וגם ייפ מאן לא היה הופך למפורסם כל כך כיום אלמלא תלמידו ברוס לי.



גרייט גרנד מאסטר ייפ מאן היה אדם צנוע וענו. הדבר האחרון שהיה חפץ בו היא תשומת הלב של המדיה כיום והוא ללא ספק לא היה הדמות הגרנדיוזית אשר סרטי ייפ מאן מציגים אותו.

נפלה בחלקי האפשרות לקבל מידע ממקור ראשון על ייפ מאן, מעצם היותי תלמיד של אחיינו. אחלוק כאן כמה דברים אשר שמעתי ממורי וממקורות מהימנים נוספים אשר הכירו אותו אישית.


גרנד מאסטר לו מאן קאם אחיינו של ייפ מאן עם תלמידו ונציגו בישראל, סיפו מוטי פנסו


ייפ מאן היה סיני קונסרבטיבי אשר גדל בסין בתקופת ההתפוררות שלה תחת השליטה של המנצ'ורים והכיבוש של  הכוחות הזרים. 

בשנת 1908 , כשהוא בן 15, נשלח ייפ מאן להונג קונג ללמוד בקולג' סיינט סטפן, קולג אשר היה בית ספר בריטי שהוקם רק חמש שנים לפני כן.

קולג' זה נבנה באופן מיוחד עבור ילדי העילית הסיניים ועבור זרים. הונג קונג של אותה תקופה הייתה כבר תחת שלטון הממשלה הבריטית כיוון שסין איבדה את הונג קונג במהלך מלחמת האופיום הראשונה בשנת 1842.

ייפ מאן חווה אפליה מסטודנטים זרים בבית הספר ותחת השלטון הבריטי בהונג קונג בכלל.
כאשר חזר לפושאן (פאטסן בקנטונזית) אשר בדרום סין, תשע שנים לאחר מיכן, הוא נשא עמו תחושות של חשדנות וסלידה לאנשי המערב. תחושות איבה אלו רק התחזקו במהלך הכיבוש היפני של סין במהלך מלחמת העולם השנייה.

בסין, משפחתו של ייפ מאן הייתה עשירה והוא עבד כשוטר עבור ממשלת הקומינטאנג. עוד בצעירותו הוא רכש מוניטין של אמן לחימה מיומן במיוחד. שלושה גורמים אלו שמו אותו על הכוונת של המפלגה הקומוניסטית הסינית שעלתה לשלטון ב-1949 . היה חשש גדול למאסר או אף הוצאה להורג..
כתוצאה מכך החלטתו הייתה פשוטה - לברוח מסין או למות.

ולמרות שהוא לא חש שום אהבה לבריטים, הונג קונג היתה כנראה אפשרותו היחידה כיוון שהיו לו חברים שם והוא גם היה יכול לתקשר עם המקומיים בדיאלקט הסיני שלו (קנטונזית), אשר נמצא בשימוש בהונג קונג.

ייפ מאן חי בהונג קונג מ-1949 עד למותו בדצמבר 1972. כבר בסוף שנות ה-40 עברה אוכלוסיית הונג קונג, במיוחד בני מעמד הביניים ובני המעמד העליון ,מלבוש סיני מסורתי ללבוש מערבי. בעשותם כך נחשב היה הדבר למודרני והעיד על השכלה ורמה. בשנות ה-60 בהונג קונג, גם בני המעמד הנמוך עברו ללבוש בגדים מערביים ובמידה ולא לבשו חליפות לפחות לבשו חולצות מערביות, מכנסיים ונעליים מערביות.

ייפ מאן ,עם זאת ,המשיך ללבוש בגדים סיניים מסורתיים למרות שהתחנך בבית ספר בריטי בילדותו.
בכך הוא יצא בהצהרה . הוא היה גאה בתרבות שלו ,בשושלת ובמסורת שלו ולא היה מוכן לכרוע ברך לאלילי האופנה המשתנים והמזויפים, להשפעות המודרניזציה והמערב.

עבור ייפ מאן, אמנות הלחימה ווינג צ'ון היוותה חלק ממורשת התרבות הסינית שלו. הוא החשיב אותה כאוצר סיני וכשיטת הגנה עצמית נעלה ועליונה. הוא לא היה מעונין לחלוק אותה עם המערב מהחשש שהיא תלך ותדלדל וכן מהפחד שיעשו בה שימוש כנגד העם הסיני.

כשלמד ווינג צ'ון לראשונה, כילד צעיר בפושאן הוא התאמן רק עם מספר קטן של מתאמנים. מאוחר יותר, כאשר החל ללמד את אמנות הלחימה הייחודית הזו, הגביל גם הוא את גודל הכיתה למספר לא גדול של תלמידים ואימן רק על בסיס חלקי.
ווינג צ'ון  נלמדה מאז ומעולם בצורה זו כיוון שהמדובר באמנות לחימה אשר דורשת התפתחות של מיומנויות חישה טקטילית ברמה גבוהה אשר ניתנת ללימוד רק על ידי מדריך/מורה מיומן, באמצעות מגע של יד אל יד.

בנוסף לכך, ווינג צ'ון נועד להישמר כסוד אותו יש לחשוף רק לחברי המשפחה וחברים עליהם ניתן לסמוך.

ייפ מאן מעולם לא תיכנן לעשות קריירה מאמנות הלחימה שלו וכך גם מוריו ומורי מוריו.


כמו רבים כמוהו, ייפ מאן נאלץ לעזוב את משפחתו ואת הנוחיות שלו מאחור, בפושאן ,בכדי לעבור להונג קונג בשנת 1949. מצבו בהונג קונג היווה כעת ניגוד גדול למה שהיה וחווה בעבר. מה שבטוח- הוא היה כעת בן 56. לא היו לו שום יכולות מסחר (מיומנויות הלחימה ואמנות הלחימה שלו לא נחשבו בעלי ערך רב באותם ימים)וגם לא נסיון תעסוקתי מלבד היותו שוטר בפושאן.תחושת הבוז שלו לכיבוש הבריטי כנראה שגם מנעה ממנו להגיש מועמדותו לעבודת משטרה שם.



עם זאת, חבריו הצליחו לסדר לו עבודה במסעדה שם חלק חדר עם מספר עובדים נוספים. הוא רכש לו חברים חדשים דרך ארגון עובדי המסעדות ההונג קונגי אשר הכיל גם מועדון של אמנויות לחימה. בראש מועדון זה עמד אדם בשם ליאונג שיונג אשר התמחה בסגנון קונג פו בשם צ'וי לי פאט ופאק מאי (הנזיר בעל הגבה הלבנה).

ייפ מאן לא סיפר לאף אחד שהוא אמן לחימה. אף אחד גם לא חשד בכך, מעצם היותו קטן קומה וצנוע...

בכדי להעביר את הזמן, הוא נכח בשיעורי אמנות הלחימה  בעיקר לצורך החברתי שבדבר. 

אלא שארע מקרה יום אחד. בשעה שליאונג שיונג אימן את הקבוצה שלו, ייפ מאן לא הצליח להתאפק ונפלט ממנו צחקוק קל למראה צורת האימון שהעביר המאסטר לתלמידיו. דבר זה נלקח כעלבון וגרם לליאונג שיונג להזמין את ייפ מאן לספארינג או "החלפת ידע" בינהם. כוונתו של ליאונג שיונג הייתה "ללמד אותו שיעור ולקח".

ייפ מאן סירב בתחילה. אך התלמידים בבדיחות הדעת קנטרו אותו והאיצו בו לקבל את האתגר, לשם הבידור.
ייפ מאן נעמד כשאין הוא מחשיב את ליאונג שיונג כאתגר מיוחד. הוא היה רק 160 ס"מ ושקל לא יותר מאשר 60 ק"ג בשעה שליאונג שיאנג היה בגובה של 170 ס"מ ובמשקל של 77 ק"ג

הסיטואציה הקומית לה ציפו התלמידים הפכה להיות בדיוק כזו. אלא שהתפקיד של השחקנים בהצגה הזו הסתבר כשונה. הוא היה בדיוק הפוך ממה שהם דמיינו להם...

ייפ מאן השתלט בקלות וללא מאמץ על ליאונג שיונג במספר מהלכים קצר. רק אז החלו להבין ליאונג שיונג ותלמידיו מהי  רמת הידע והמיומנות אשר לרשות ייפ מאן.

ליאונג שיונג ביקש מייד להפוך להיות לתלמידו של ייפ מאן ולוותר על מקומו כמדריך ראשי. גרייט גרנד מאסטר ייפ מאן הסכים לקבל את ליאונג שיונג כתלמידו הראשון ומאוחר יותר, בחוסר רצון, הסכים לקבל את התפקיד של מדריך ראשי של מועדון אמנויות הלחימה של ארגון עובדי המסעדות ההונג קונגי וזאת לאחר בקשות חוזרות ונשנות מצד חברי הארגון.

כעבור מספר שנים של לימודי ווינג צון בקבוצות שהלכו וגדלו, הוא הפך להיות מוכר יותר ויותר במעגלים נרחבים יותר.

אמנם רבים עברו בשערי בתי הספר שלו, אבל לא רבים היו אלו אשר התמידו וליוו אותו לאורך שנים רבות ומעטים עוד יותר הצליחו להבין ולקלוט את התובנות העמוקות של ווינג צ'ון , תובנות אותם הוא ניסה להעביר.
רק מעטים מאותם רבים היו מסורים באמת ולקחו את האמנות הזו באופן רציני מספיק ,בכדי להתאמן תדיר ולהישאר במסלול של השיטה.


משמאל, גרנד מאסטר לו מאן קאם עם דוני יין המגלם בסרטיו את  גרייט גרנד מאסטר ייפ מאן, דודו של לו מאן קאם.  מימין למעלה- דוני יין עם לו מאן קאם. למטה מימין- שני בני דודים- גרנד מאסטר ייפ צ'אן בנו של ייפ מאן וגרנד מאסטר לו מאן קאם אחיינו של ייפ מאן בבונג סאו לאפ סאו סייקל.


כמה שמות אשר צצים בראש הם ליאונג שיונג, לוק יו, צו שונג טין, לו מאן קאם, וונג שונג ליאונג ומוי יאט. אחרים היו אז רק בחורים צעירים אשר תוך שנים מספר עזבו את הונג קונג לשם לימודים מעבר לים. 

אחד מאותם נערים צעירים היה בחור בשם ברוס לי...

אלא שברוס לי ניחן בכשרון נדיר לאמנויות לחימה וניחן בתכונת רפלקס שריר מהירה בצורה פנומנלית ממש.
למרות שהתאמן בווינג צ'ון כחמש שנים בלבד, מגיל 14 עד 19 , ברוס לי היה מסוגל לקלוט ולהבין את המהות והעיקר של השיטה בצורה מהירה מאוד. באמצעות התמדה ואימונים נמרצים יומיומיים הוא הצליח להתפתח עם הזמן ולהפוך לאמן לחימה אמיתי, ייחודי ונעלה ביכולותיו.

דברים אלו לא ניתן לייחס במידה שווה לבני עשרה אחרים אשר עזבו את הונג קונג ואת אימוני הווינג צון שלהם כעבור מספר שנים של הדרכה תחת ייפ מאן..

הסיבה היא שברוס לי היה אמן לחימה מוכשר באופן חריג. הוא הקדיש את חיו באופן מוחלט לאמנויות הלחימה. היתה לו את הכריזמה, מבנה הגוף ,האישיות והמראה בכדי להצליח בעולם הסרטים. הוא הזין את המערב במה שהם תמיד העריצו- מהירות, כוח וכושר משחק ובתמורה הוליווד דחפה את ברוס לי למעמד כוכבות על בינלאומית.
עוד לפני כן ביסס עצמו ברוס לי כאייקון של אמנויות הלחימה ביבשת אסיה. זה היה ענין של זמן עד שיהפך לידוע בכל העולם. ברוס לי חפץ בתהילה והוא עבד קשה בכדי להשיג אותה. גרייט גרנד מאסטר ייפ מאן לא חפץ בתהילה אבל הוא קיבל אותה בכל מקרה...

גם כעבור שנים, כשהוא בשיא כוכבותו, ידע ברוס לי לחזור להונג קונג ולמורו ייפ מאן בכדי להשלים את החסרים שלו בשיטה ולהפגין כבוד למורו האגדי.

במגזין Blackbelt כתב ברוס לי
"אני חב את הישגיי בעולם אמנויות הלחימה ללימודי הקודמים בסגנון הווינג צון, סגנון אדיר"


פסל לכבודו של ברוס לי , בהונג קונג


ייפ מאן אפילו לא רצה שווינג צון יהפוך לאמנות לחימה כה מפורסמת, הוא פשוט רצה לשמר את אמנות הלחימה המדהימה הזו וגם אז- רק עבור בני העם הסיני. מנקודת מבט של ימינו יתכן שהדבר לא ישמע כפוליטיקלי קורקט אבל עליכם לנסות להבין אותו בהקשר של נסיונו האישי וההסטורי. הוא ראה וחווה כיצד זרים מתאכזרים לבני עמו . הוא היה עד לגנבה של אמנויות הלחימה הסיניות ,השחתתם ומיתוגם מחדש על ידי בני לאום אחרים. הוא פשוט לא היה מוכן להרשות לזה לקרות.

סרטן גרון אובחן אצל ייפ מאן בשנת 1970 ובריאותו החלה להידרדר בצורה הדרגתית. הוא נפטר קרוב לגיל 80. ייפ מאן הוריש לנו מורשת קונג פו מפוארת וגם מתנה ואוצר ממנו אנו יכולים להנות כיום בשלמות.


כללי אתיקה והתנהגות - ייפ מאן ווינג צון קונג פו. לתרגום כללי האתיקה וההתנהגות לחצו כאן




דבר מענין במיוחד הנה העובדה שלמרות שהיה מאוד מסורתי ולמרות שלרשותו היה זמן רב להרהר בכך, ייפ מאן מעולם לא בחר  יורש לשושלת שלו.

באופן מסורתי, כל מאסטר של אמנות לחימה  בוחר ומטפח יורש למורשת ושושלת הקונג פו שלו . היורש נבחר כמייצג של אמנות הלחימה ובאחריותו להעביר אותה הלאה. התלמיד הנבחר אינו נבחר רק בזכות מיומנויותיו ויכולותיו אלא גם בזכות אופיו, חוכמתו והעקרונות שהוא מייצג.

האם זה בגלל שלא ראה אף לא אחד המתאים לתפקיד? סביר מאוד להניח שאין הדבר כך כיוון שייפ מאן השכיל להעמיד אחריו ולהכשיר לא מעטים אשר היו כשרוניים מאוד באמנות וראויים לאין שעור.

או יתכן שהבין שאמנות הלחימה האדירה הזו  דורשת מסע אישי לחקר והבנה מקיפים יותר בדרך להתמסטרות עצמית אשר כל תלמיד צריך לחוות ולעבור בכוחות עצמו?

מייד לאחר מותו, כמה הכריזו על עצמם  כיורשים שלו.. אבל האמת הייתה כה ברורה כך שאף אחד בקהילת הווינג צון העולמית לא קיבל טענות אלו.

יתכן וזוהי הסיבה  מדוע גרייט גרנד מאסטר ייפ מאן לא היה מעונין שהווינג צון יופץ כל כך בעולם.


ישנו פתגם סיני שאומר כי אדם תמיד יכול למצוא הר גבוה יותר בכדי לטפס ולהגיע לפסגתו.
לו מאן קאם אחיינו של ייפ מאן סיפר לי שדודו לא הסכים עם אמירה זו והיה אומר לתלמידיו:" אם אתם עומדים בראש ההר הגבוה ביותר, אז אין הר גבוה ממנו. ווינג צ'ון הנו הגבוה ביותר"...


ייפ מאן לא העביר לנו ספורט אלא אמנות, תרבות, מסורת ואוצר בלום של אמנות לחימה מדהימה ביעילותה. מחובתנו לשמור ולשמר אותה.

תודה.

מתענינים במידע נוסף על ווינג צ'ון בצורת שאלות ותשובות? קראו כאן

מעונינים לקרוא עוד על ייפ מאן? מומלץ לקרוא את המאמר המפורט והמדויק ביותר בשפה העברית על ההסטוריה של ווינג צ'ון שושלת ייפ מאן, כאן

מתענינים במידע על אומנויות לחימה סיניות אשר קראו מאמר זה על ייפ מאן, התענינו גם במידע על אחיינו גרנד מאסטר לו מאן קאם